אנחנו איניגו.

אנחנו לא רודפים אחרי ריגוש.

לא אחרי פסגות.

לא אחרי "הרמה הבאה."

אנחנו בונים יכולת פשוטה לחיות:

לשבת. ללכת. לאכול. לשחק. לעבוד עם הידיים.

ובאמת להיות שם.

קל לאבד נוכחות לבד.

אבל כשגם אחרים נשארים —

משהו נרגע.

באיניגו, אנחנו משתפים זמן.

לא תוצאות.

לא חוכמה.

אנחנו משתפים את הדרך —

לא את סוף הדרך.

אנחנו לא "אוהבים."

אנחנו מברכים.

אנחנו לא מגיבים.

אנחנו משקפים.

אנחנו שומרים על רצפים

כדי לתמוך בהמשכיות —

לא לחץ.

לא בראש שלכם —

בגוף שלכם —

אתם מוזמנים פנימה.